יום האח.ות

יום האח.ות. 

לפני כמעט שמונה עשרה שנה, הכרתי את האחות המיילדת והמדהימה זהבה, שהיתה איתנו ברגע הכי מרגש שבו הפכנו להורים בפעם הראשונה לתמרי. היו בה אור ורוך ואמפתיה שלא שכחתי גם שנים לאחר מכן, כשכרעתי ללדת את ניצני, ביום הזיכרון לחללי צה״ל, ושאלתי איפה זהבה, מחכה לראות את העיניים המאירות והמרגיעות ההן. היא לא כאן, אמרה לי אחות ותיקה אחרת, היא באזכרה לבן שלה שנהרג בצבא, ואני הרגשתי איך העיניים שלי שורפות מדמעות. 

זוכרת עד היום את נילי, אחות טיפת חלב שבאתי אליה ביאוש עמוק לאחר הלידה הראשונה, עם כאב וחתכים ותפרים, שהצליחה לראות אותי, האדם, כמו שאף אחד קרוב אלי לא הצליח. וישבה איתי לשיחה של שעה והצליחה להרים אותי מהדבר המצמית הזה שנקרא אמא טריה. 

את האחיות במיון שיודעות, עוד לפני שהן לוקחות סימנים חיוניים, לומר לי ש״יש חולה שמדאיג אותן״, ו״שאבוא מהר״. תמיד הקשבתי להן. הן מעולם לא טעו. 

את האחים והאחיות במחלקות בהן הייתי, שסעדו, טיפלו, חבשו, שהזכירו לי תרופות ששכחתי לרשום, שעדכנו אותי על מצבים רגישים של מטופל, שידעו לפעמים הרבה יותר מאיתנו, הרופאים. 

את האחיות בפגיה, שעד היום אני משתאה איך הן מטפלות בקטנטנים ששוקלים כמה מאות גרמים. מי שלא ראה את זה במו עיניו לא מסוגל להבין. 

את האחים והאחיות מחדר ניתוח, שהיו שותפים יחד איתי לניתוחים קטנים וגדולים, ולרגעים מצילי חיים כשאין לנו דם בגוף אלא רק אדרנלין, שידעו בדיוק איך לעזור, איך לנסות להחזיק את הרקמה, או לעצור את הדימום, או באיזה מכשיר להשתמש כשאנחנו נאבקים על חיים, ביחד. 

אני זוכרת אותי ואת לטיף בכמה החייאות קשות, איך הוא לא וויתר, ממשיך לבצע עיסויים גם כשהכל נראה אבוד, נותן את הנשמה. 

הם איתנו מהלידה ועד המוות, בכל האירועים המפחידים, המרגשים, העצובים והשמחים. בדרך לחדר ניתוח, ביציאה ממנו, במחלקה, בפגיה, בטיפול נמרץ, בטיפת חלב, בקופות חולים, בבתי האבות. ולכן תמיד מפריע לי כשהתקשורת מספרת על כך שהרופאים נלחמו על חיים של מטופל, כי זה לא נכון, זה הצוות הרפואי כולו, רופאים ואחיות. רופאות ואחים. 

מברכת אתכם ליום זה חבריי וחברותיי, הלוואי שנמשיך בכל הכוח בעשיה הכי ברוכה שיש.